תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ד׳

« תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ג׳ תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ה׳ »

1 שְׁלֹמֹה גְּזַר לְקׇדָשִׁים, וַאֲתוֹ אִינְהוּ וּגְזוּר אַף לִתְרוּמָה.

2 גּוּפָא, אָמַר רַב יְהוּדָה אָמַר שְׁמוּאֵל: שְׁמֹנָה עָשָׂר גָּזְרוּ וּבִשְׁמֹנָה עָשָׂר נֶחְלְקוּ. וְהָתַנְיָא הוּשְׁווּ! בּוֹ בַּיּוֹם נֶחְלְקוּ, וּלְמָחָר הוּשְׁווּ.

3 גּוּפָא, אָמַר רַב הוּנָא: בִּשְׁלֹשָׁה מְקוֹמוֹת נֶחְלְקוּ שַׁמַּאי וְהִלֵּל. שַׁמַּאי אוֹמֵר: מִקַּב חַלָּה. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִקַּבַּיִים. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא קַב וּמֶחֱצָה חַיָּיב בַּחַלָּה. מִשֶּׁהִגְדִּילוּ הַמִּדּוֹת, אָמְרוּ חֲמֵשֶׁת רְבָעִים קֶמַח חַיָּיבִין בַּחַלָּה. רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: חֲמִשָּׁה פְּטוּרִין, חֲמִשָּׁה וְעוֹד חַיָּיבִין.

4 וְאִידַּךְ, הִלֵּל אוֹמֵר: מְלֹא הִין מַיִם שְׁאוּבִים פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה — שֶׁחַיָּיב אָדָם לוֹמַר בִּלְשׁוֹן רַבּוֹ. שַׁמַּאי אוֹמֵר: תִּשְׁעָה קַבִּין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה. עַד שֶׁבָּאוּ שְׁנֵי גַרְדִּיִּים מִשַּׁעַר הָאַשְׁפָּה שֶׁבִּירוּשָׁלַיִם וְהֵעִידוּ מִשּׁוּם שְׁמַעְיָה וְאַבְטַלְיוֹן שֶׁשְּׁלֹשָׁה לוּגִּין מַיִם שְׁאוּבִין פּוֹסְלִים אֶת הַמִּקְוֶה, וְקִיְּימוּ חֲכָמִים אֶת דִּבְרֵיהֶם.

5 וְאִידַּךְ, שַׁמַּאי אוֹמֵר: כׇּל הַנָּשִׁים דַּיָּין שְׁעָתָן. וְהִלֵּל אוֹמֵר: מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וַאֲפִילּוּ לְיָמִים הַרְבֵּה. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: לֹא כְּדִבְרֵי זֶה וְלֹא כְּדִבְרֵי זֶה, אֶלָּא: מֵעֵת לְעֵת מְמַעֵט עַל יָד מִפְּקִידָה לִפְקִידָה, וּמִפְּקִידָה לִפְקִידָה מְמַעֵט עַל יָד מֵעֵת לְעֵת.

6 וְתוּ לֵיכָּא? וְהָאִיכָּא הִלֵּל אוֹמֵר לִסְמוֹךְ, וְשַׁמַּאי אוֹמֵר שֶׁלֹּא לִסְמוֹךְ. כִּי קָאָמַר רַב הוּנָא, הֵיכָא דְּלֵיכָּא פְּלוּגְתָּא דְּרַבְּווֹתָא בַּהֲדַיְיהוּ.

7 וְהָאִיכָּא הַבּוֹצֵר לַגַּת — שַׁמַּאי אוֹמֵר: הוּכְשַׁר, וְהִלֵּל אוֹמֵר: לֹא הוּכְשַׁר. בַּר מִינֵּיהּ דְּהַהִיא, דְּהָתָם קָא שָׁתֵיק לֵיהּ הִלֵּל לְשַׁמַּאי.

8 יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן אִישׁ יְרוּשָׁלַיִם גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. וְהָא רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר! דְּאָמַר רַב כָּהֲנָא: כְּשֶׁחָלָה רַבִּי יִשְׁמָעֵאל בְּרַבִּי יוֹסֵי, שָׁלְחוּ לוֹ: רַבִּי, אֱמוֹר לָנוּ שְׁנַיִם וּשְׁלוֹשָׁה דְּבָרִים שֶׁאָמַרְתָּ לָנוּ מִשּׁוּם אָבִיךָ.

9 שָׁלַח לָהֶם, כָּךְ אָמַר אַבָּא: מֵאָה וּשְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת, פָּשְׁטָה מַלְכוּת הָרְשָׁעָה עַל יִשְׂרָאֵל. שְׁמֹנִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּזְרוּ טוּמְאָה עַל אֶרֶץ הָעַמִּים וְעַל כְּלֵי זְכוּכִית. אַרְבָּעִים שָׁנָה עַד שֶׁלֹּא חָרַב הַבַּיִת גָּלְתָה לָהּ סַנְהֶדְרִין וְיָשְׁבָה לָהּ בַּחֲנוּיוֹת. לְמַאי הִילְכְתָא? אָמַר רַבִּי יִצְחָק בַּר אַבְדִּימִי: לוֹמַר שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי קְנָסוֹת. דִּינֵי קְנָסוֹת סָלְקָא דַּעְתָּךְ? אֶלָּא אֵימָא: שֶׁלֹּא דָּנוּ דִּינֵי נְפָשׁוֹת!

10 וְכִי תֵימָא בִּשְׁמֹנִים שָׁנָה נָמֵי אִינְהוּ הֲווֹ, וְהָתַנְיָא: הִלֵּל וְשִׁמְעוֹן, גַּמְלִיאֵל וְשִׁמְעוֹן, נָהֲגוּ נְשִׂיאוּתָן לִפְנֵי הַבַּיִת מֵאָה שָׁנָה. וְאִילּוּ יוֹסֵי בֶּן יוֹעֶזֶר אִישׁ צְרֵידָה וְיוֹסֵי בֶּן יוֹחָנָן הֲווֹ קָדְמִי טוּבָא!

11 אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

12 לְמֵימְרָא דַּחֲדָא גְּזֵירְתָא הֲוָה לִשְׂרֵיפָה? וְהָאָמַר אִילְפָא: יָדַיִם תְּחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה! יָדַיִם הוּא דִּתְחִלַּת גְּזֵירָתָן לִשְׂרֵיפָה, הָא מִידֵּי אַחֲרִינָא — לָא.

13 אֶלָּא: אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף וְאַאֲוִירָא לִתְלוֹת.

14 וְאַכַּתִּי, בְּאוּשָׁא גְּזוּר! דִּתְנַן: עַל שִׁשָּׁה סְפֵקוֹת שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה: עַל סְפֵק בֵּית הַפְּרָס, וְעַל סְפֵק עָפָר הַבָּא מֵאֶרֶץ הָעַמִּים, וְעַל סְפֵק בִּגְדֵי עַם הָאָרֶץ, וְעַל סְפֵק כֵּלִים הַנִּמְצָאִין, וְעַל סְפֵק הָרוּקִּין, וְעַל סְפֵק מֵי רַגְלֵי אָדָם שֶׁכְּנֶגֶד מֵי רַגְלֵי בְּהֵמָה — עַל וַדַּאי מַגָּעָן וְעַל סְפֵק טוּמְאָתָן שׂוֹרְפִין אֶת הַתְּרוּמָה.

15 רַבִּי יוֹסֵי אוֹמֵר: אַף עַל סְפֵק מַגָּעָן בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד — שׂוֹרְפִין. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בִּרְשׁוּת הַיָּחִיד תּוֹלִין, בִּרְשׁוּת הָרַבִּים — טְהוֹרִין.

16 וְאָמַר עוּלָּא: אֵלּוּ שִׁשָּׁה סְפֵיקוֹת בְּאוּשָׁא הִתְקִינוּ! אֶלָּא אֲתוֹ אִינְהוּ גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִתְלוֹת וְאַאֲוִירָא וְלֹא כְלוּם, וַאֲתוֹ רַבָּנַן דִּשְׁמֹנִים שָׁנָה גְּזוּר אִידֵּי וְאִידֵּי לִתְלוֹת, וַאֲתוֹ בְּאוּשָׁא גְּזוּר אַגּוּשָּׁא לִשְׂרוֹף, וְאַאֲוִירָא — כִּדְקָאֵי קָאֵי.

17 כְּלֵי זְכוּכִית — מַאי טַעְמָא גְּזוּר בְּהוּ רַבָּנַן טוּמְאָה? אָמַר רַבִּי יוֹחָנָן אָמַר רֵישׁ לָקִישׁ: הוֹאִיל וּתְחִלַּת בְּרִיָּיתָן מִן הַחוֹל שַׁוִּינְהוּ רַבָּנַן כִּכְלֵי חֶרֶס. אֶלָּא, מֵעַתָּה לֹא תְּהֵא לָהֶן טׇהֳרָה בְּמִקְוֶה. אַלְּמָה תְּנַן: וְאֵלּוּ חוֹצְצִין בְּכֵלִים — הַזֶּפֶת וְהַמּוֹר בִּכְלֵי זְכוּכִית!

18 הָכָא בְמַאי עָסְקִינַן? — כְּגוֹן שֶׁנִּיקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר. וְרַבִּי מֵאִיר הִיא, דְּאָמַר הַכֹּל הוֹלֵךְ אַחַר הַמַּעֲמִיד. דְּתַנְיָא: כְּלֵי זְכוּכִית שֶׁנִּקְּבוּ וְהִטִּיף לְתוֹכָן אֲבָר, אָמַר רַבָּן שִׁמְעוֹן בֶּן גַּמְלִיאֵל: רַבִּי מֵאִיר מְטַמֵּא וַחֲכָמִים מְטַהֲרִין.

19 אֶלָּא מֵעַתָּה

פירוש תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ד׳

4 מהלקטין למילה וכו'. בבלי קל"ג ב'. ופירשו הגאונים עיין אוה"ג, התשובות, סוף עמ' 121: שהציצין עצמן ניקראין הילקוטין, ונטילתן איפשר דמיקרי הילקוט וכו', עיין מ"ש לעיל ח"ב, עמ' 709. ולפ"ז פירושו: מסירין את הציצין המעכבין את המלה בשבת, עיין להלן. ועיין ר"ח קל"ד א' ואוה"ג הנ"ל, עמ' 122.

5 7-8. ר' יהודה אומ' אם לא הלקיט חייב מיתה. בבבלי הנ"ל: ואם לא הילקט ענוש כרת. ובירושלמי ספי"ט, י"ז ע"ב: מל ולא פרע כאילו לא מל, תני וענוש כרת. ובשני התלמודים לא נזכר שהם דברי ר' יהודה. וקרוב הדבר שהיא הברייתא שלפנינו, ואף בירושלמי הדברים עונים על ציצין המעכבין את המילה. ומתוך לשון התוספתא מוכח שמדברים במוהל שהוא חייב מיתה על שחילל את השבת שלא במקום מצוה, כמסקנת הבבלי, וכפי שמוכח גם מן הירושלמי. ומדברים שמל סמוך לחשיכה שלא היה שהות לגמור את המילה ביום, וכמו שהסיקו בירושלמי ובבבלי הנ"ל. ורב פפא בבבלי קל"ג ב' פירש, כנראה, שאין זו הברייתא שלפנינו, תדע לך שהוא כן, שהרי כאן מדברים בחיוב מיתה, ובבבלי החיוב הוא כרת, כלומר, מחמת שלא מל. ולכאורה יש לשאול, למה חייב מיתה, והרי לא תיקן כלום, כשלא הילקט את הציצין המעכבין את המילה, ובפרט לשיטת הבבלי בדברי ר' יהודה שמקלקל בחבורה פטור, אפילו אם צריך לדם בשביל כלבו, ואין מלאכת חבורה במילה אלא משום תיקון גברא עיין בבלי ק"ו א', והרי כאן לא גמר את המילה, והוא מקלקל, ולמה חייב מיתה. ובמאירי קל"ג ב': ומתורת מקלקל אי אתה פוטרו, שהרי מ"מ מתקן הוא במה שעשה. ורבינו מפרש שם את שיטת הבבלי שמעמיד את הברייתא במל בשבת סמוך לחשיכה, והזהירו את המוהל שלא יספיק לגמור את המילה בשבת, ונמצא מחלל את השבת ללא צורך. וסובר הרב המאירי שאין כאן מקלקל, שהרי עשה כאן תיקון שלא יצטרכו אח"כ לחתוך את המילה אלא להסיר את הציצין. וגדולה מזו כתב במגן אבות להגר"מ בנעט בפירושו לסוגיית חולין י"ד א' ד' פיעטרקוב תרס"ד, 23 ע"ב על דברי הר"ן שם שסובר שתחילת שחיטה הוא מקלקל: וקשה לי הא גם סוף שחיטה בלי תחילה לא הוי מהני, א"כ הסוף מתקן התחלה, והדר חייב גם על ההתחלה, ובשחיטה אם יפסיק בתחילה כדי שהייה, הוא מקלקל גמור, אבל כאן הרי מחוייב למרוק אחר השבת, ויש כאן תיקון גמור. אבל בשאגת אריה סי' נ"ט נקט כדבר פשוט שאם לא פרע את המילה אינו אלא מקלקל ופטור.

6 8. וכורך עליה חוטי צמר וחוטי פשתן. במשנתנו פי"ט מ"ב: ונותנין עליה איספלנית וכו' כורך עליה סמרטוט. ומשלימה התוספתא שמותר לתת עליה חוטי צמר לחוד וחוטי פשתן לחוד, אעפ"י שהם מוקפים אחד לשני, מפני שבכגון דא אין באיספלנית משום כלאים, כמפורש בתוספתא כלאים פ"ה הכ"ה, עיין מ"ש להלן בסמוך.

7 9. ובלבד שלא יקשור. כבר הבאנו לעיל ח"ב, עמ' 663, את שיטת הירושלמי בסוף כלאים שלא התירו אלא איספלנית של פשתן על מכה אחת, ואיספלנית של צמר על מכה הסמוכה, אבל אסור לקשור פשתן וצמר ולהניחן על מכה אחת, עיי"ש. וכן דרך המשנה להכניס אף את עניין כלאים בשבת במקום שמדברים על חוטים וחבלים, עיין במשנתנו פ"ה סמ"ג ולעיל פ"ד, שו' 11, ד"ה ובלבד שלא יכרוך.

8 ומזלף עליה את החמין. כ"ה "עליה" בכל הנוסחאות, כלומר על המילה, ושנה תנא זה במשנתנו: ומרחיצין את המילה וכו', עיין בירושלמי פי"ט ה"ג, י"ז ע"א, פ"ט ה"ג, י"ב ע"א, ב"ר פ"פ, ט', עמ' 962, בבלי קל"ד ב', ומ"ש הרי"ן אפשטין במבוא לנוה"מ, סוף עמ' 54 ואילך. ועיין מ"ש להלן.

9 9-10. ולא עוד אלא שאדם מזלף את החמין על גבי מכתו. כלומר, לאו דווקא קטן שהוא עדיין חלש, והמכה היא במקום מסוכן, אלא כל אדם מותר לו לזלף חמין על גבי מכתו. ובירושלמי ובב"ר הנ"ל: ולא עוד אלא שמזלפין חמים בירושלמי פי"ט: מים, וצ"ל: חמים על גבי מכח בשבת וכו'. והוכיחו מכאן שמרחיצין בחמין את כל גוף הקטן בשבת, שאם לא כן מה בין קטן לגדול, ולמה חולקים החכמים על ר"א בן עזריה, עיין בבבלי קל"ד ב' וברש"י שם. ובב"ר, עמ' 963, דחה את הראייה: שנייה היא מכת קטן ממכת גדול. ופירש לנכון הר"ח אלבק שם עמ' 962 שהכוונה היא שמכת קטן מעלה ארוכה מהר "סליק ביה בישרא הייא", מה שאין כן מכת גדול עיין בבבלי שם קל"ד ב', וצריך להשמיענו שאף על מכת קטן נותנין חמין.

10 10. שכל זמן שעוסק במילה וכו'. בד ובכי"ע: כל זמן וכו'. ובכי"ל: וכל זמן וכו'. ובירושלמי ספי"ט, י"ז ע"ב; יבמות פ"ח סה"א, ט' ע"א: תני כל שעה שעוסק במילה וכו'. ובבבלי קל"ג ב': דת"ר המל כל זמן שהוא עוסק במילה וכו'.

11 11. פרש אין חוזר אלא על ציצין המעכבין וכו'. כלומר, על הציצין החופין את רוב העטרה. ובירושלמי הנ"ל, וכן בפסחים פ"ו, סה"ז, ל"ג ע"ד, ובסוכה ספ"ג, נ"ד ע"א, אמרו שר' יוסי חולק וסובר שחוזר על ציצין שאין מעכבין את המילה, אפילו אם כבר פירש. ועיין גם בבבלי קל"ג ב'. ובעיטור ה' מילה ח"ב, הוצ' רמא"י, נ' ע"ב, פסק כר' יוסי. ועיין בטיו"ד סי' רס"ו ובשאגת אריה סי' נ' וסי' נ"א.

« תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ג׳ תוספתא כפשוטה על שבת ט״ו:ה׳ »